נאמנות של כלב עד מוות: באודיסיאה ובשואה

הסרט החדש של כריסטופר נולאן מעבד למסך את האודיסיאה - אחת היצירות העתיקות, המכוננות והמשפיעות ביותר בתרבות המערבית.

זהו אפוס העוסק בנדודים ובשיבה הביתה, במלחמה ובגעגועים, בגבורה ובשאלה מה הופך אדם לגיבור. התמות האלה חזרו והופיעו באינספור יצירות ספרות, תיאטרון, אמנות וקולנוע שנוצרו במשך אלפי השנים שאחריו.

ובתוך היצירה האדירה הזאת נמצא גם כלב שהוא דמות מרכזית בעלילה.

לא כלב שהוא פרט תפאורתי, אמצעי עלילתי בלבד או דמות שולית, אלא דמות בעלת שם, עבר, סוכנות וסיפור חיים, הממלאת תפקיד מכריע באחד הרגעים המרגשים ביותר באודיסיאה.

שמו ארגוס.

לפני שיצא למלחמת טרויה, אודיסאוס גידל ואימן את ארגוס ככלב ציד. הוא היה כלב עבודה מצטיין, שרדף אחר איילים, עזי בר וארנבות.

אחרי עשרים שנות פרידה, שבמהלכן השתתף אודיסאוס במלחמה ויצא למסע ארוך ומפרך בדרך הביתה, ארגוס הוא הראשון שמזהה אותו עם שובו - אף שאודיסאוס מחופש לקבצן ומראהו השתנה.

הכלב שהיה בעבר צייד מפואר שוכב כעת מחוץ לבית, זקן מאוד, חלש, מוזנח ומכוסה טפילים. הוא כבר אינו מסוגל לקום. ובכל זאת, כשהוא קולט את אודיסאוס, הוא מרים מעט את ראשו, מטה את אוזניו ומכשכש בזנבו.

הזיהוי של ארגוס את אודיסאוס הוא מיידי. בניגוד לבני האדם סביב אודיסאוס - ובהם גם בני משפחתו - שנדרשים לסימנים, להוכחות ולידע מוקדם כדי לזהות אותו, ארגוס אינו זקוק למסמכים מזהים, לצלקת או למידע מאמת. הוא מזהה מיד את בעליו, את בן משפחתו, למרות עשרים שנות הפרידה ולמרות השינוי במראהו. הזיהוי בא לידי ביטוי בשפת גוף כלבית נחרצת וברורה: הרמת הראש, הטיית האוזניים וכשכוש הזנב.

הזיהוי מתרחש באמצעות הגוף ולא באמצעות דיבור. זוהי תקשורת בין־מינית המבוססת על תפיסה חושית, זיכרון וקשר שנשמר גם לאחר עשרים שנות נתק.

אודיסאוס מזהה את כלבו ומסתיר את הדמעות הזולגות מעיניו, כדי שלא לחשוף את זהותו.

רגע לאחר מכן ארגוס מת.

הומרוס הקדיש למפגש הזה כ־35 שורות בלבד, אך הן הפכו לאחת מסצנות ה״הכרה״ -Anagnorisis- המפורסמות והמרגשות ביותר בספרות הקלאסית.

ההכרה של ארגוס קודמת לשפה. הוא אינו מזהה רק את מראהו החיצוני של אודיסאוס, אלא את בעליו - את בן המשפחה שאליו היה קשור.

הכלב הוא העד האחרון לזהותו האמיתית של בעליו.

לכן ארגוס אינו רק סמל לנאמנות. הוא שחקן פעיל בזיכרון ובזהות. הזיהוי שלו מאשר כי למרות התחפושת, השנים שחלפו והשינוי במראהו, אודיסאוס הוא עדיין אותו אדם - ואותו בעל בית.

נאמנותו של הכלב לבעליו היא אחד המרכיבים העמוקים והמרכזיים ביותר בקשר שבין אדם לכלב - ובמיתוסים שנוצרו סביב הקשר הזה. בסיפורים רבים הכלב שותף למסע הביתה: הוא מוביל את בעליו דרך סכנות, מגן עליו ומסייע לו לשוב בשלום אל ביתו - או חוצה בעצמו מרחקים וסכנות כדי לשוב הביתה.

אצל ארגוס מתרחש דבר אחר: הוא אינו מוביל את אודיסאוס הביתה  הוא עצמו חלק מן הבית שאליו אודיסאוס חוזר.

הוא השריד החי של החיים שהתקיימו באיתקה לפני המלחמה.

בגופו הזקן והמוזנח משקף ארגוס גם את מה שקרה לבית ולממלכה בהיעדר אודיסאוס. בעבר היה כלב עבודה מטופח, פעיל ומוערך; כעת, כמו הבית עצמו, הוא נטוש ומתפורר. משום כך חוקרים ראו בו גם סמל לקריסת הסדר החברתי.

בסרט מגלם את ארגוס כלב מגזע פודנגו פורטוגזי, גזע נדיר יחסית של כלבי ציד. אי אפשר לדעת מה היה גזעו של ארגוס ביצירה העתיקה במובן המודרני. הומרוס מספר רק שהיה כלב ציד מעולה.

בכל שנות המחקר שלי מצאתי רק ארבע עדויות על יהודים שהתאחדו עם כלביהם לאחר ששרדו את השואה בגבורה יוצאת דופן. גם הם יצאו למסע חזרה הביתה - לא רק אל המקום שממנו גורשו, אלא אל החיים ואל הסביבה שהיו להם לפני שהמלחמה והשואה לקחו מהם הכול, כולל את בני משפחתם.

בשניים מארבעת הסיפורים המשיך הכלב לחיות באזור הבית שממנו גורשה המשפחה, וכאשר בעליו חזר - הכלב זיהה אותו.

אחד הסיפורים הוא סיפורו של שמואל, ״שומו״ פישר, יליד 1896 מדונאסרדאהיי — כיום דונאיסקה סטרדה שבסלובקיה.

שומו היה כבן 48 כשגורש מביתו בשנת 1944. בתום המלחמה, לאחר ששרד את אושוויץ ומחנות עבודה נוספים, יצא גם הוא למסע חזרה אל ביתו ואל החיים שנלקחו ממנו.

כאשר הגיע לבית המשפחה, גילה שכבר מתגורר בו אדם אחר. האיש דרש ממנו להוכיח שהבית אכן שייך לו.

אבל לשומו לא נותר דבר.

לא מסמכים, לא רכוש ולא חפצים אישיים. הכול נלקח.

ואז הופיע הכלב שלו!

הכלב, שחי במשך שנות המלחמה באזור הבית, זיהה את שומו מיד. הוא קפץ מהתרגשות, השתולל משמחה וייבב לעבר בעליו. ואז, בבת אחת, קרס ומת במקום.

לצערי, נכדתו של שומו, שממנה שמעתי את העדות, אינה יודעת מה היה שמו של הכלב.

גם כאן הזיהוי התרחש לפני המילים. באמצעות קולו, תנועותיו וגופו הביע הכלב באופן ברור ונחרץ: זהו הבעלים שלי. זהו בן המשפחה שלי.

הזיהוי של הכלב היה ההוכחה לזהותו של שומו — ולשייכותו לבית.

לפי העדות המשפחתית, האדם שהתגורר במקום ראה את המפגש ואמר:

״זו ההוכחה. הבית שלך.״

כמו ארגוס, גם הכלב של שומו לא נזקק למסמכים, לסימנים מזהים או לעדות אנושית. באמצעות החושים, הזיכרון והגוף הוא זיהה את בעליו, את בן משפחתו שחזר הביתה.

כאשר המסמכים נעלמו, הרכוש נבזז והעולם הישן נמחק, הכלב נותר העד האחרון.

בין האודיסיאה לבין השואה מפרידות אלפי שנים, אבל בשני הסיפורים הכלב אינו דמות שולית. הוא נושא זיכרון, מזהה את בעליו ומוכיח את זהותו ואת שייכותו לבית.

הוא האחרון שזוכר את בן משפחתו — והראשון שמזהה אותו כאשר הוא שב הביתה