יום הזיכרון לשואה 2025 – איחוד ניצולי שואה עם כלביהם לאחר השואה
- תמי בר-יוסף
- לפני 12 דקות
- זמן קריאה 3 דקות
לכבוד ציון יום הזיכרון לשואה, ובצל חזרתה המופלאה של הקבלירית בילי מעזה – שנה וחצי אחרי שנחטפה – אני רוצה לשתף אתכם בסיפורים על שורדי השואה היהודים הבודדים שהצליחו להתאחד עם כלביהם ששרדו גם הם, לאחר השואה.
במהלך השואה אסרו הנאצים על יהודים לגדל כלבים וחיות מחמד. הם ניהלו רישום מדויק של כלבי היהודים – שגם הם, כמו בעליהם, נחשבו למזהמי הגזע הארי.
היהודים נדרשו למסור לנאצים את הכלבים, והנאצים רצחו את רובם. הדרך היחידה של יהודים לנסות ולהציל את כלביהם הייתה, למסור אותם לשכנים וחברים נוצרים, שהסכימו להחביא את הכלבים ולטפל בהם.
עד כה מצאתי רק שלושה סיפורים כאלו!!
הראשונה שבהן היא מלכה-מרישה רוזנטל ז"ל (נולדה ב-1936 באוקראינה), ששרדה בילדותה כשהוסתרה בתוך חבית מתחת לאסם בפולין – במשך שנה ושמונה חודשים, כמעט ללא כל חברת אדם. מרישה סיפרה על דיאבל – הכלב של המשפחה הנוצרית שהחביאה אותה והצילה את חייה. דיאבל ליווה אותה בכל לילה, ישן לצידה בחבית, שיחק איתה, ליקק את דמעותיה, שמע את סיפוריה – ובעיקר, היה שם כשאיש לא היה. היא סיפרה לו כמה התגעגעה לפיפי, הכלב שלה שהיה צמוד אליה לפני המלחמה.
כשמשפחתה של מרישה ברחה מהנאצים, הם מסרו את הכלב פיפי למטפלת הנוצרייה פאני דיניס, שטיפלה במרישה. המטפלת שמרה על פיפי במשך כשנתיים – עד שמרישה ואביה חזרו בסוף המלחמה, והצליחו להתאחד עם פיפי.
ישנה גם תמונה נדירה של מרישה מתאחדת עם פיפי לאחר המלחמה. המאיירת המוכשרת ענבל לייטנר, איירה ספר שנכתב על הישרדותה של מרישה, ובו מופיעים איור פרידתה של מרישה מפיפי וכן איור החברות שלה עם הכלב דיאבל ששכב לצידה ליד החבית בזמן חייה במסתור.
השורדת השנייה היא ד"ר פאני סולומיאן-לוץ ז"ל (נולדה ב-1919 בפינסק, בלארוס), רופאה, לוחמת פרטיזנית פורצת דרך, שהייתה אישה צעירה בזמן השואה.
כשהיא חזרה לביתה בוורשה אחרי המלחמה, אמרו לה השכנים:
"רק הכלב שלך חיפש אותך".
"הי, גברת סולומיאן, נשארת בחיים? איש מבני משפחתך לא ניצל. רק הכלב בלבד, ויש שהוא בא מיילל ובוכה ע"ג המרפסת, דומה שקורא לך או לאביך.
הלכתי לחפש את הכלב, את היצור היחיד שהתחבט אי שם בחיפושיו אחרי.
לפתע פתאום השגחתי בשלושה כלבים רצים. האמצעי נראה לי מוכר. שרקתי. הכלב האמצעי הניע ראשו, כאינו מאמין, ולפתע פרץ ביללה ורטט גופו העביר צמרמורת בבשרי.
הכלב זינק עלי, ליקקני, הקיפני מכל עבר, ויצא במחול שמחה פראי.
מסביב נתקהלו אנשים. הם בכו יחד איתי. לבסוף כרעתי ברך, חיבקתי את כלבי והתרפקתי עליו".
(מתוך: פאני סולומיאן־לוץ, "נערה מול גרדום", מורשת וספריית פועלים, תשל"ב 1971)
לצערי, לא מצאתי תמונה של פאני עם אותו כלב, איני יודעת מה היה שמו, ולא ידוע לי אם היא גידלה כלבים נוספים לאחר המלחמה – בפולין או בארץ.
ואיך אפשר שלא להזכיר את הסיפור הבלתי נתפס של הילדה חווה'לה לווארטוביץ (נולדה בסייני, ליטא) והכלב הרועה גרמני ז'וק.
אחרי שחווה'לה ומשפחתה נרדפו על ידי הנאצים וברחו מהם, הם נאלצו להשאיר מאחור את הכלב האהוב ז'וק. ז'וק נלקח על ידי חייל אס.אס שהעביר אותו תהליך "הכשרה" לכלב תקיפה בשירות הנאצים.
תקופת מה לאחר מכן, בזמן שחווה'לה ברחה מהנאצים, פקד עליו אותו חייל לתקוף אותה. למרבה תדהמתו של החייל, ז'וק סירב. הוא ניגש אליה, רבץ לרגליה, ליקק את פניה – והגן עליה בגופו עד שהצליחה להימלט שוב.
הסיפור המדהים של חווה'לה מופיע בספר "ילדה במלונה" שכתבה ניצולת השואה שרה שנר-נשמית – פרטיזנית, אשת חינוך ואוהבת חיות בכל רמ"ח איבריה.
סיפורי איחוד בין אנשים לכלבים בתקופות של מלחמה, אסונות ומשברים – ובמיוחד כשנדמה שאין עוד תקווה – תמיד הציתו את הדמיון, זכו להכרה והפכו לסמלים של נחמה, אומץ ונאמנות. לכן חשוב לשתף אותם, ולתת להם את המקום הראוי בזיכרון יום השואה.
לזכרם. ולמען התקווה.
כל הסיפורים הללו – ועשרות מדהימים נוספים – נכללים במחקר התזה שלי, שעסק בעשרות ילדים יהודים שניצלו בשואה בזכות כלבים. אני מספרת עליהם גם בהרצאות שאני מעבירה ברחבי הארץ לקהלים מגוונים. להזמנת הרצאה – כתבו לי.
בתמונות:
מלכה מרישה רוזנטל ז"ל והכלב פיפי באיחוד
האיורים של ענבל לייטנר לספר על מרישה בגרמנית, Marisha, das Mädchen aus dem Fass: Die Geschichte der Malka Rosenthal, Ariella Verlag, 2015 .
כריכת הספר "ילדה במלונה"
תמונת הפרטיזנית פאני סולומיאן-לוץ, ארכיון מוזיאון לוחמי הגטאות.
איור AL של חווהל'ה וז'וק.
