תיעוד וחקר יחסי האדם והכלב באירועי ה- 7/10 ובמלחמה
- תמי בר-יוסף
- 3 במרץ
- זמן קריאה 6 דקות
מלחמות האדם השפיעו מאז ומתמיד על גורל הכלבים שחיו לצידם
והיוו אבן בוחן למעמד הכלבים ולמחויבות האנושית כלפיהם. בדומה לגורל
בני-אדם גם כלבים נרצחים, נפצעים במלחמות וחווים טראומות, מאבדים את
משפחתם וביתם. מלבד פגיעות אפשריות מאירועי המלחמה, כלבים "לוקחים
חלק במלחמה" בשל ההתייחסות אליהם לפי הזהות הלאומית האנושית אליה
הם משויכים. זהות זו הובילה במתן סיוע לכלבים ששרדו "בצד שלנו", כולל
הגדרת כלבים שסייעו לאדם במלחמה כגיבורים, וכן לאימוץ וקליטת כלבים
שאיבדו את ביתם ומשפחתם על ידי משפחות חדשות. כלבים המזוהים
כשייכים לצד השני, של "האויב" זוכים לא פעם ליחס אחר, הכולל לעיתים
הזנחה, התעלמות ואף פגיעה בהם, בדומה לדה-הומניזציה אנושית המוכרת
לנו בזמני מלחמה.
מכאן שתיעוד וחקר יחסי האדם והכלב בזמן מלחמה יכול להעיד על
מעמד הכלבים לצד האדם, על החשיבות והתפקיד אותו אנחנו מייעדים להם,
וכן להוות מעין מראה לחברה ולתרבות האנושית ולאירועי המלחמה בפרט.
אירועי השבעה לאוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם כללו הרג ורצח
מכוון של עשרות כלבי בית שחיו בעוטף בידי מחבלי החמאס. כתוצאה ישירה
ועקיפה מהטבח, כלבים רבים נפצעו, חוו טראומות, איבדו בני משפחה
ובדומה למשפחותיהם, נאלצו לעזוב את ביתם וסביבתם ולהתרגל למגורים
בסביבות חיים שונות כולל בתי מלון ומרכזי פינוי.
מתחילת סיקור אירועי הטבח והמלחמה נחשפו עדויות אשר הציגו את
הגורל המשותף שהיה למשפחות ולכלביהם. משפחות רבות מהעוטף העידו
כיצד כלביהם שהו עמם יחד במשך שעות ארוכות בממ"דים , תוך שהם
שומרים על דממה ומסייעים להם ברגעי האימה. חלק מאותן משפחות חולצו
ופונו יחד עם כלביהם על ידי חיילים תוך כדי הלחימה. בחלק מהמקרים לא
היה ניתן לפנות את הכלבים והיו משפחות אשר נאלצו להשאירם בלית ברירה
ביישובים בזמן הלחימה והחילוץ, מתוך מחשבה שתוך יום או יומיים הם יחזרו
ויתאחדו עמם. רבים מהם השקיעו מאמצים ניכרים למען מציאת הכלבים
לאחר שהבינו שהם לא יחזרו לביתם במהרה, תוך שהם פונים לכל מי שיכול
לסייע להם בכך.
כך קרה שלאחר הטבח, במקביל לחיפוש מאות הנעדרים האנושיים,
משפחות רבות חיפשו את כלביהם הנעדרים ונעזרו במרשתת, באמצעי
התקשורת ובמגוון גורמים ומתנדבים לאיתורם, חילוצם והבאתם אל
המשפחות. בנוסף לכך, משפחות שפונו מהיישובים עם כלביהם וכאלו
שהתאחדו עם כלביהם לאחר מכן, התעקשו על כך שכלביהם ישוכנו יחד עמם
במלונות וכך אכן היה ברוב המקרים.
יוזמת תיעוד ומחקר זו מתחקה אחר תפקיד ומעמד הכלבים לצד
האדם בישראל במהלך אירועי ה-7 באוקטובר ובמלחמה. שיטת התיעוד
והמחקר כוללת פניות לתושבים ולמנהלי היישובים לטובת קבלת מידע
וסיפורים, ביצוע ראיונות בעל פה, פנים מול פנים , ודרך הטלפון עם תושבי
העוטף, וטרינרים, מתנדבים ומחלצי בעלי-חיים וכן איסוף וניתוח איכותני
ופרשני של סיפורים, עדויות, תמונות וכתבות אשר פורסמו באמצעי
התקשורת ובמרשתת. איסוף החומרים החל סביב ה-10 באוקטובר 2023, עד כה בוצעו עשרות ראיונות ונאספו עשרות ממצאים ממקורות מגוונים. מוערך כי בהמשך התיעוד והמחקר יערכו עוד עשרות ראיונות ויאספו עוד
ממצאים רבים.
אני מקווה כי תיעוד ומחקר זה יהפכו לחלק אינטגרלי ממאגר יוזמות התיעוד של אירועי ה-7 באוקטובר והנפגעים בטבח, תוך הארת זווית אחרת הנקשרת לאירועים אלו, העוסקת ביחסי האדם והכלב ונכללת פחות ביוזמות התיעוד האחרות. בנוסף , יוזמה זו יכולה לשמש במה צנועה להנצחת הכלבים שנפגעו באירועי הטבח ולתיעוד האירועים שהשפיעו על בני האדם והכלבים ועל מערכות היחסים ביניהם, שעמדו למבחן באירועים אלו.
מובילת היוזמה:
מובילת היוזמה היא תמי בר- יוסף, כלבנית וחוקרת המתמחה בחקר יחסי אדם וכלב בישראל ובשואה, חברת ועדת ההיגוי של "פורום חוקרי קשרי אדם וחיה בישראל" הפועל באוניברסיטת תל אביב ומייסדת "המרכז לחקר יחסי אדם וכלב בישראל ובשואה". באוקטובר 2023 היא סיימה בהצטיינות
מחקר תזה בנושא הצלת עשרות ילדים יהודים בשואה בזכות כלבים והקשר עמם. מחקר ותיעוד זה מהווים במובנים רבים ומצמררים מחקר המשך למחקר התזה, מבחינת הדמיון בין מרכיבי הסיפורים והעדויות, חשיבות הכלבים בעיני המשפחות והגורל המשותף לכלבים ולמשפחות.
יוזמת התיעוד כוללת:
א. איסוף נתונים ותיעוד השמות של הכלבים אשר נרצחו ונפגעו בטבח
והפעולות שנעשו לבירור גורלם וקבורתם.
ב. איסוף עדויות של משפחות מיישובי העוטף על החוויות שהם עברו עם
כלביהם בדגש על השהייה עמם בממ"דים בזמן הלחימה, חילוצם ופינויים
למגורים הזמניים.
ג. תיעוד יוזמות חיפוש וחילוץ הכלבים בעוטף וסיפורי איחוד הכלבים עם
המשפחות.
ד. איסוף עדויות בדבר הטראומה שחוו הכלבים והסיוע הרפואי והאחר שניתן
להם ולמשפחותיהם .
ה. איסוף עדויות בדבר קליטת הכלבים במלונות ואישור הכנסת הכלבים לבתי
חולים.
ו. איסוף עדויות בדבר התגייסות משפחות אומנה ומילואימניקים לטיפול
בכלבים מהעוטף.
ז. תיעוד השתתפות כלבים במאבק להחזרת החטופים.
ח. איסוף עדויות אודות מפגשי איחוד החטופים השבים עם משפחותיהם
וכלביהם וניתוח הנוהל הייחודי של משרד הרווחה שהוכן בנושא זה.
ט. איסוף מידע אודות היחס הפרטני והמוסדי שקיבלו כלבים שהגיעו לעזה
מישראל.
בשלב זה יוזמת התיעוד מתרכזת באיסוף החומרים והממצאים. מניתוח ראשוני כבר אפשר להצביע על כמה תובנות וסוגיות מרכזיות:
א. סיפורי משפחות העוטף וכלביהם מאירועי ה- 7 באוקטובר מהדהדים את
סיפורי המשפחות היהודיות וכלביהם מזמן השואה, הן באשר להתייחסות
לכלבי היהודים /ישראלים ככאלו, הריגת הכלבים, השהייה המשותפת של
אנשים וכלבים יחד במסתור ועוד .
ב. המלחמה תרמה להכרה נרחבת בכלבים כבני משפחה במשפחה הרב-
מינית בישראל מצד מגוון גורמים ומוסדות במדינה.
ג. לכלבים היה וישנו עדיין תפקיד מרכזי ובולטות באירועי ה-7 באוקטובר
ובמלחמה כולל בסיפורי החיילים שנלחמו ונפלו בעזה .
ד. אירועי המלחמה השפיעו לטובה על קבלת כלבים לסביבות האדם בישראל ,
במיוחד לסביבות רפואיות ושיקומיות.
ה. רבים מהאירועים שחוו משפחות העוטף וכלביהם מאז ה-7 באוקטובר ועד
היום מציגים גורל משותף הכולל חוויית טראומות, חיזוק הדדי מהקשר
שבין אדם לכלב, הישרדות, שיקום ותרפיה, הסתגלות למציאות חדשה
וסביבות משתנות ואחרות.
סיפור אחד בקצרה: הסיפור של משפחת גודו והכלבה ג'אמפי מקיבוץ כיסופים
באירועי ה-7 באוקטובר בני משפחת גודו מקיבוץ כיסופים שהו בממ"ד
במשך 25 שעות, מתוכן 12 שעות כאשר היו מחבלים בתוך הבית שלהם, וירו
לעבר דלת וחלון הממ"ד. הבית שימש את המחבלים כמפקדה והיה מצוי בלב
קרבות בלתי פוסקים עם חיילים. תום, אב המשפחה, החזיק את ידית דלת
הממ"ד כאשר מחבלים ניסו לפתוח אותה. בשלב כלשהו קליעים חדרו דרך
דלת הממ"ד ופגעו בו, הוא נפגע ונפל. ממש לפני שהמחבלים הצליחו לפתוח
את הדלת, לימור האם, ברגע של אומץ ותושייה פתחה את חלון הממ"ד
וזרקה ממנו החוצה את שלוש בנותיהם בנות ,12 6 ו .4 היא קפצה אחריהן
וברחה עם הבנות עד שחולצה על ידי חיילים.
משפחת גודו אימצה את הכלבה ג'אמפי כאשר היא הייתה בת שנה
ונמצאה בבאר שבע. לדברי לימור גודו, ג'אמפי תמיד הייתה קצת חששנית,
והיא אהבה לישון במקום מוגן ומכוסה. למשפחה היה הרגל לקחת את ג'אמפי
איתם לכל מקום שאפשר כי מבחינת לימור "זה חלק מהחיים של משפחה. "
כאשר היו אזעקות 'צבע אדום' בכיסופים, ג'אמפי לא הייתה נכנסת לממ"ד,
היא העדיפה להישאר במקום שלה וזאת למרות שהמשפחה ניסתה לשכנע
אותה עם חטיפים.
כאשר התחילו האזעקות ב- 7 באוקטובר ג'אמפי לא הייתה בממ"ד.
אחרי חצי שעה לימור יצאה מהממד ו"זחלה לחפש את ג'אמפי ולקחת כמה
דברים מהבית, אבל היא לא הייתה במקום שלה". אחרי שעתיים תום ולימור
יצאו מהממ"ד כדי להזיז שולחן ודברים בבית ואז ג'אמפי חזרה למקום שלה
ותום "תפס אותה והכניס אותה לממ"ד". בתוך הממ"ד ג'אמפי נכנסה מתחת
למיטה. בזמן השהייה בממ"ד לימור מספרת כי ג'אמפי "לא עשתה צרכים,
לא נבחה, היא הייתה משותקת מפחד". אחרי כמה שעות לימור נתנה לה
לשתות מים בכלי של בובה".
כאשר לימור והבנות הצליחו לברוח מהבית, ג'אמפי נשארה מתחת למיטה.
לימור מספרת:
לא זכרתי אותה [...] גם אם הייתי זוכרת לא יכולתי להתעכב, היו מחבלים
מעבר לדלת (הממ"ד9 ולא יכולתי לקחת סיכון, עצם זה שהם לא פתחו את
הדלת זה היה נס. ברחתי עם הילדות.
לימור מוסיפה כי רק יום וחצי אחרי הבריחה היא חשבה אקטיבית על ג'אמפי :
אני חשבתי עליה כאילו מה הסיכוי שהיא שרדה? אז בערב השני במלון
ראיתי כי מישהו פרסם בפייסבוק שהוא מחפש את הכלב שלו ואמרתי אולי
גם אני אחפש אותה בפייס ... עשיתי "שלח לחמך" ואז התחילו לחפש
אותה...כמו ירייה באפלה, רוב הסיכויים היו שהיא מתה היות שאמרו לה
שטנק ומרגמה ירו על הבית.
בזמן שחיפשו אותה (מתנדבים ואחרים) לימור ביקשה מרבש"צ כיסופים
שיפזר אוכל לכלבים וחתולים בקיבוץ:
לתת לחיות סיכוי לחיות [ ...] נאחזתי בזה שהיא פעם הייתה כלבת רחוב
והיא תמצא דרך לשרוד, היא יודעת ללכת בין הטיפות, נורא סמכתי על זה
שהיא תתחבא ברחוב, שיש לה את זה בתוכה את היכולת הישרדות הזו,
שלא ראו את הגופה שלה זה עודד אותי, קיוויתי שהחמאס לא לקחו אותה
כי היא כזו מתוקה.
אחרי שבועיים לימור תכננה להגיע לקיבוץ ולחפש אותה בעצמה, אבל
ירדן פונדק ויורם ארז, שלקחו על עצמם בהתנדבות משימות חילוץ ופינוי בעלי
חיים מיישובי העוטף, הצליחו למצוא את ג'אמפי על הספה בתוך הבית ההרוס
של משפחת גודו.
לימור מוסיפה:
"הייתי בשוק, היה לי בראש שהיא לא תחזור לבית כי זה מקום מפחיד.
היא כן חזרה לבית. ג'אמפי היא כמו הילדות, אני מגלה שהן רואות את
הדברים אחרת. בשביל ג'אמפי זה היה הבית. ואז הביאו אותה לפה למלון
בים המלח [ ...] בהתחלה היא היססה, הרמתי אותה, היא הייתה במין הלם,
כאילו אמרה לעצמה אני עם המשפחה שלי או לא. אחרי כמה רגעים היא
התחילה לכשכש (בזנב) ולבכות.
מאז שהמשפחה התאחדה עם ג'אמפי היא נמצאת עם לימור והבנות
במלון. היא חזרה לישון מתחת למיטה, כשמישהו בא לחדר היא נובחת יותר
חזק מפעם, היא גם יותר צמודה ללימור ורוצה לצאת איתה כשהיא יוצאת.
לפי לימור "היא מסרבת לצאת עם אחרים", לימור מסכמת:
"למצוא אותה זה היה אושר, זה היה מדהים שהיא שרדה, מה הסיכוי?
הרגיש כמו שהמשפחה יותר שלמה, תום חסר אבל המשפחה קצת
יותר מלאה. היא כלבה שורדת! זה ממלא אותי בגאווה אימהית, כמו
שאנחנו שרדנו גם היא".
]...[
"אני לא מצטערת על זה שלא זכרתי אותה באותו זמן, הדפתי כל
מחשבה אחרת כשהחלטתי לפתוח את החלון ולברוח לא התעכבתי.
אני כל כך שמחה שהיא חזרה אלינו. אם הייתי יודעת שהיא נהרגה
בהפצצות זה היה נורא, פחדתי שהיא תסבול, שתעבור קרבות על
אוכל, שהיא סובלת. זה הישג שהיא חזרה לחיק המשפחה, גם לילדות
היא "האחות הרביעית"
כל הציטוטים מדברי לימור גודו נלקחו מריאיון שערכתי איתה פנים מול פנים במלון בים-
המלח מתאריך 17 לינואר 2024.
המאמר המלא התפרסם בגיליון 5 בכתב העת: זיכרון ומחקר, כתב העת של האגודה הישראלית לתיעוד בעל פה, 2024.
הגיליון יצא לאור בשיתוף הפורום למובילי יוזמות תיעוד במלחמה.
מערכת:
רוני מיקל- אריאלי
מרגלית בז'רנו
יהודית רייפן -רונן
